קניית אג"ח

איגרת חוב היא נייר ערך המגדיר התחייבות של המנפיק (למשל, מדינת ישראל או חברה) כלפי הרוכש/ת (המשקיע). למעשה, איגרת חוב היא הלוואה שהמשקיע נותן למנפיק. שטר החוב מגדיר את ההתחייבות להחזיר למשקיע את מלוא סכום ההתחייבות (הקרן), ובנוסף, תשלומי ריבית. הנפקת אגרות חוב היא שיטת מימון המאפשרת לחברות וממשלות לגייס כסף מהציבור.

כאשר מחליטים לקנות איגרת חוב, אפשר להחליט על שתי דרכים לניהול ההשקעה. האחת, החזקת האג”ח עד לפדיון מלא. במקרה זה נהנים מהריבית המשולמת: שנתית, חצי שנתית, רבעונית וכו’. ומתשלום מלוא הקרן בתום התקופה. הדרך השניה היא לסחור באג”ח, כלומר “לקנות בזול למכור ביוקר”, כמו בכל נייר ערך אחר הנסחר בבורסה, ולהינות מהרווח.

שיקול נוסף לקניית אג”ח הינו העובדה כי מחזיקי אג”ח נחשבים נושים ברמה גבוהה מזו המחזיקים במניית החברה. כלומר, במידה והחברה שהנפיקה אג”ח מגיעה למצב של חדלות פירעון, קיים סיכוי גבוה יותר שמחזיקי האג”ח יקבלו לפחות חלק מהכסף, אל מול מחזיקי המניה. אבל, זאת רק לאחר תשלומים לנושים ברמה גבוהה יותר – ספקים, משכורות וכו’.

התשואה השנתית לפדיון מציגה את התשואה שהמשקיע יקבל תמורת החזקת האג”ח, מרגע הקניה ועד לפדיון המלא של האיגרת.
התשואה השנתית לפדיון הינה המרכיב החשוב והמרכזי בעת בחינת כדאיות ההשקעה באג”ח. היא לוקחת בחשבון את כל מרכיבי תזרים האג”ח: מועדי תשלום ריבית, גובה הריבית ומועדי תשלום הקרן.
התשואה השנתית לפדיון מתנהגת הפוך ממחיר האיגרת, משמע ישנו מתאם שלילי בין התשואה למחיר. לדוגמא אם מחיר האג”ח עולה, התשואה יורדת (ולהיפך). או לחליפין אם התשואה עולה, מחיר האג”ח יורד (ולהיפך).

אג”ח המונפקות על ידי מדינה. הן נחשבות בדרך כלל לבטוחות ביותר ומהוות “Bench Mark” (נקודת השוואה) לשאר איגרות החוב הנחסרות בשוק. הסיבה לכך היא הידיעה כי יכולת ההחזר של המדינה היא הגבוהה ביותר, כלומר הסיכוי שמדינה לא תשלם את חובותיה אומר להיות נמוך מאוד. עם זאת, כבר קרו מקרים בהם ממשלות פרסמו הזהרה לחדלות פירעון, משמע פשיטת רגל של המדינה (כמו למשל יוון בשנת 2011). במצב של חדלות פירעון מתחיל תהליך משפטי בו מחזיקי החוב (המשקיעים) צריכים להגיע להסדר מול המנפיק כדי לקבל לפחות חלק מהסכום, מה שנקרא “תספורת”.

אג”ח בריבית קבועה:

אג”ח בריבית משתנה:

אג”ח ללא ריבית: